| אוצר לאומי |
|
מאת: אמיתי בן חיים.
בשנת 1966, הגיע לוונציה דייל צ'יהולי, סטודנט אמריקאי צעיר, ללמוד ניפוח זכוכית באי מורנו. לו רק היו פרנסי התעשייה המקומית מעלים בדעתם את עוצמת המהפכה שיכניס צ'יהולי לענף, יתכן והיו חושבים פעמיים לפני שהיו חולקים את סודותיהם עם מי ששמו יאפיל עליהם תוך שנים ספורות.
כתבה על אדם כל כך לא טריוויאלי, תתחיל דווקא בשאלת טריוויה: מהו המכנה המשותף בין אנדרטת וושינגטון, הר ראשמור, הגרנד קניון ודייל צ'יהולי? כולם "אוצרות לאומיים" בארה"ב: רשימה של אתרים גיאוגרפיים, היסטוריים, אתרי מורשת, אבות האומה ואישים בולטים אליה צורף בשנת 1992 גם דייל צ'יהולי והוכרז רשמית כ"אוצר לאומי". יתכן וגם כובד משקלו של התואר הוא זה שמניע את צ'יהולי להמשיך וליצור באינטנסיביות וללא הפסקה ולהפוך את פסלי הזכוכית שלו לבני בית בעשרות רבות של מוזיאונים ברחבי העולם.
צ'יהולי מצליח לבצע בקלות מניפולציות רגשיות על הצופה שנותר תמיד שמוט לסת ומלא תדהמה נוכח העוצמה של היצירות הססגונניות, המונומנטליות והמוגזמות ביודעין. מעטים מאוד האמנים שהצליחו לקרב אנשים רבים כל כך לענף אמנות או עיצוב כלשהו, כפי שעשה ועושה צ'יהולי באמצעות פסלי הזכוכית שלו, בתוכם מצויים תמיד שני הפכים החיים בדו קיום מפתיע: החומר השקוף העדין והשברירי וצורות אורגניות חזקות ונועזות המורכבות מחלקים שבירים רבים היוצרים יחדיו מונומנט מרשים ומפתיע המצליח לתקשר עם הצופה בגובה העיניים.
צ'יהולי, שהתעוור בעין אחת סמוך לסיום לימודיו, הפסיק לנפח זכוכית בעצמו ומאז עושה זאת עבורו צוות גדול של אמני זכוכית, שיכולת הייצור שלהם עולה כמובן על יכולת הייצור של אדם אחד- עובדה התורמת הסבר נוסף לזרם היצירות השופע... אחת התערוכות האחרונות של צ'יהולי התקיימה במוזיאון De Young בסן פרנסיסקו בה הוצגה רטרוספקטיבה של עבודותיו לאורך שלושים שנה: משנות השבעים ועד לסוף המאה העשרים. בסיור בין מאות היצירות בתערוכה נחשף המבקר לדרמה הרודפת דרמה, לסדרה אין סופית של שיאים, המותירים אותו המום והלום מהשפע הצבעוני ומהיופי הבלתי נתפס כמעט של היצירות. באולם הכניסה מוצגת היצירה "יער הזכוכית מס' 3" שהיא גרסה עכשווית של יצירה משנות השבעים, המורכבת מסדרת צינורות מזכוכית חלבית לבנה, ונורות ניאון.
|
